שיתוק על שם בל

מצב הגורם לחולשה זמנית או שיתוק זמני של השרירים בפנים. המצב מתרחש בעקבות דלקת או נפיחות הפוגעת בעצב הפנים (Facial Nerve), המכונה גם העצב השביעי. עצב זה יוצא מהמוח, עובר בגולגולת ומגיע לשרירי הפנים, ואחראי על תנועתם.
העצב מתפצל לחמישה ענפים המעצבבים את שרירי ההבעה והתנועה בפנים. שיתוק של העצב גורם לצד אחד של הפנים לצנוח או להפוך לנוקשה, וייתכן שהמטופל יתקשה לחייך או לעצום את העין בצד הפגוע. ברוב המקרים השיתוק על שם בל הוא זמני והתסמינים בדרך כלל חולפים לאחר מספר שבועות.
אף על פי שפציאליס יכול להתרחש בכל גיל, המצב שכיח יותר בקרב אנשים בגילאי 16 עד 60. שיתוק על שם בל נקרא על שמו של האנטומיסט הסקוטי צ'ארלס בל, שהיה הראשון לתאר את המצב בשנת 1829, במפגש של החברה המלכותית של לונדון.
הסיבה המדויקת לשיתוק על שם בל אינה ידועה. יש הסבורים שהיא נגרמת על ידי נפיחות וכאב של עצב הפנים. אצל חלק מהאנשים, מדובר בבעיה חולפת.

הסימפטומים מתחילים להתפתח בצורה הדרגתית תוך מספר שבועות לאחר שאדם חווה צינון, דלקת אוזניים או דלקת עיניים. בדרך כלל הם מופיעים בפתאומיות, והאדם עשוי להבחין בהם כאשר הוא מתעורר בבוקר או כאשר הוא מנסה לאכול או לשתות. יש אנשים שעלולים לסבול מהמחלה לכל החיים. עם זאת, שיתוק על שם בל הוא מחלה נדירה.

• חולשה או קשיחות של צד אחד של הפנים
• קושי בעצימת עין אחת
• יובש בעין אחת
• כאב ראש
• כאב מאחורי אוזן אחת או מלפניה
• איבוד חוש הטעם בקצה של הלשון
• שינוי בכמות הרוק בפה
• שמיעת קולות חזקים יותר באוזן אחת

שיתוק של עצב הפנים מעוות את הפנים שכן בעקבותיו העפעפיים, הלחי וזוויות הפה נמצאים ברפיון לא טבעי. פגיעה כזאת גורמת לאובדן לא טבעי של תנועות ההבעה (למשל חיוך) בצד אחד של הפנים, ולכן העיוות הקיים במבט סטטי מחמיר בתנועה דינמית של הפנים.
אנשים הלוקים בשיתוק כזה נאלצים להתמודד עם נכות פיזית וגם עם נכות פסיכולוגית חברתית בשל העובדה שהפנים שלהם קיבלו מראה חדש. נוסף על כך נלווים להפרעה הזאת עלייה ברגישות לחום, לקור ולריח, דיבור מעומעם ולא ברור ודמעות. כל אלה תורמים לירידה כללית באיכות החיים.

הרופאים מבדילים בין שיתוק פריפרי לבין שיתוק מרכזי:

• שיתוק פריפרי: כאשר הנזק לעצב הוא במהלכו החיצוני בפנים, וכתוצאה מכך כל שרירי ההבעה במחצית הפנים הפגועה משותקים.
• שיתוק מרכזי: כאשר הנזק לעצב הוא בחלקו הפנימי התוך גולגלתי. במקרה כזה השיתוק הוא רק באזור התחתון של הפנים, ושרירי הפנים באזור המצח והעפעף העליון אינם משותקים

מטופל הסובל מהתסמינים שתוארו למעלה נדרש לפנות לרופא נוירולוג, או לרופא אף אוזן גרון, בכדי לאבחן את הבעיה ולהתאים תוכנית טיפול מתאימה. לעיתים, כחלק מהאבחון, יופנה המטופל לבדיקות רפואיות שונות כגון EMG או MRI לצרכי סריקה של האזור הפגוע וקבלת תמונה מלאה של מצב שרירי הפנים. במסגרת האבחון יבדוק הרופא את טיב השיתוק ויבחין בין שיתוק חלקי (פריפרי) לבין שיתוק מוחלט (מרכזי). ההבדל בין סוגי השיתוק נובע מאופי הפגיעה בעצב – במקרים בהם מקור הפגיעה בתוך הגולגולת השיתוק יהיה מרכזי, ואילו כאשר הפגיעה מתרחשת בענפיו החיצוניים של העצב, השיתוק יופיע בצד אחד של הפנים.

הטיפול בשיתוק על שם בל:

אחוז משמעותי מהחולים שחוו את השיתוק התאוששו במלואם – עם או בלי טיפול.
אין טיפול אחד שמתאים לכולם, אך הרופא עשוי להמליץ על תרופות או פעילות גופנית כדי להאיץ את תהליך ההחלמה. חלק מהרופאים עשויים להציע ניתוח, אבל זוהי אפשרות נדירה במקרה של שיתוק בל.

• תרופות: קורטיקוסטרואידים - סטרואידים כגון פרדניזון הם חומרים אנטי דלקתיים מאוד דומיננטיים. הם יכולים למזער את הנפיחות של עצב הפנים ולהתאים בצורה מושלמת בתוך מעבר העצם המקיף אותו. הם מספקים את התוצאות הטובות ביותר אם מתחילים ליטול אותם בתוך מספר ימים מרגע התפרצות הסימפטומים.
• תרופות אנטי ויראליות: תפקידן של תרופות אנטי-ויראליות בטיפול במצב זה נותר לא ברור. שימוש בתרופות אלו לבדן הראה שום תועלת בהשוואה לפלצבו (תרופת דמה). תרופות אנטי-ויראליות בשילוב עם סטרואידים עשויות להועיל עבור אנשים מסוימים עם שיתוק על שם בל, אך גם זה עדיין לא הוכח.
• פיזיותרפיה: שרירים משותקים הם מסוכנים מאוד. הם יכולים להתכווץ ולהתקצר, ולגרום לכיווץ קבוע. הרופא עשוי להמליץ על פיזיותרפיה. פיזיותרפיסט יכול אפילו ללמד כיצד לעסות ולממש את שרירי הפנים, כדי למנוע את הסיכון הזה.
• טיפולים ניתוחיים: בעבר נעשה שימוש בניתוח דקומפרסיה להורדת הלחץ על עצב הפנים על ידי פתיחת המעבר בגולגולת שהעצב עובר דרכו. כיום, ניתוח דקומפרסיה אינו מומלץ. פגיעה בעצב הפנים ואובדן שמיעה קבוע הם סיכונים אפשריים הכרוכים בניתוח זה.
  לעיתים רחוקות ייתכן שיהיה צורך בניתוחים פלסטיים לתיקון בעיות עצב פנים הנמשכות לטווח ארוך. ניתוחים כאלו יכולים לעזור ליצור מראה אחיד יותר בפנים ועשויים להחזיר את יכולת התנועה של שרירי הפנים. דוגמאות לניתוחים מסוג זה כוללות הרמת גבות, הרמת עפעפיים, שתלי פנים והשתלות עצבים. ייתכן שיהיה צורך לחזור על חלק מההליכים, כגון הרמת גבות נוספת לאחר מספר שנים.