סרקומה

הסרקומה מקבלת את שמה בהתאם לסוג התאים מהם היא מתפתחת. למשל אוסטאוסרקומה מקורה בעצם, ליפוסרקומה מקורה בתאי שומן, אנגיוסרקומה מקורה בכלי דם, וכו'. יחד עם זאת, יש סרקומות שמקור התא לא ידוע כמו משפחת הסרקומות ע"ש יואינג או סרקומה סינוביאלית.

הסרקומות נחלקות לשתי קבוצות גדולות:

• סרקומה של רקמות רכות.
• סרקומות של עצמות.
  

בסך הכול מוכרים כיום יותר מ 50 סוגי סרקומות ברקמות רכות ו- 3 סוגי סרקומות של עצמות. הסרקומות נבדלות זו מזו לא רק במקור התאים ממנו התפתחו, אלא גם בהתנהגותן הקלינית, בגיל הופעתן, בנטייה לשלוח גרורות מרוחקות ובשינויים גנטיים אופייניים.

בישראל מאובחנים כ 200 חולים מבוגרים עם סרקומה מידי שנה. לשם השוואה, בארה"ב מאובחנים 11,000-12,000 חולי סרקומה מבוגרים מידי שנה.

לצורך אבחון גוש כסרקומה יש צורך בביופסיה (הוצאת רקמה מהגוש החשוד ובדיקתה תחת המיקרוסקופ). חשוב שתכנון הביופסיה יהיה כזה, שאם מדובר בסרקומה ניתן יהיה לכרות את המסלול שעברה מחט הביופסיה כאשר יוצא הגידול במלואו. לכן כדאי לבצע את הביופסיה במרכז רפואי בו המנתח מודע לאפשרות זו.

רצוי שהביופסיה תיבדק על ידי פתולוג עם ניסיון בסרקומה. אין תחליף לפענוח נכון של הפתולוגיה משום שלתשובה הפתולוגית משקל רב בקביעת הטיפול. לאחר שנקבעה האבחנה יש צורך לברר אם מדובר במחלה מקומית בלבד או במחלה שהתפשטה מעבר לגדול הראשוני. בדרך כלל מתבצעת סדרת הדמיות המכוונות לגדול הראשוני ולאתרים בהם יתכנו גרורות כמו ריאות או חלל הבטן. ההחלטה על ההדמיה תלויה בסוג הסרקומה. לרב MRI של הגידול הראשוני ו- CT עם חומר ניגוד של הריאות, הבטן והאגן יספקו מידע זה.

נדירות ורבגוניות הסרקומות הופכת את האבחנה הפתולוגית של הסרקומה לאומנות. עם התקדמות הרפואה השתפרה היכולת לאבחן סרקומות. כיום בחלק מהסרקומות אנו מסוגלים לזהות שינויים גנטיים אופייניים. בזכות השינויים הגנטיים הללו ניתן לאבחן בוודאות מלאה סרקומות אלו מבלי להסתמך על שיטות פתולוגיות קלאסיות בלבד.

בסרקומה של רקמות רכות חומרת הגידול תלויה בסוג הסרקומה, ממדיה, עומקה ודרגת ההתמיינות (הסיווג לא מתאים ל GIST, גדולי עצם, דסמואיד וסרקומה ע"ש קפושי).

שיטת ה- staging לסרקומה לפי ה- AJCC(American Joint Committee on Cancer)

סיכויי ההישרדות ל- 5 שנים לפי שלבים: שלה - I 96%, שלב II - 78% ושלב III - 51%.

הסיכוי להישנות הסרקומה גבוה בחמש השנים הראשונות. ככל שחולפות השנים ממועד אבחון הסרקומה פוחת הסיכון לחזרתה אולם הוא איננו נעלם לחלוטין, ותוארו הישנויות מאוחרות כעבור 10 ו- 20 שנים.