אנגינה פקטוריס

אנגינה פקטוריס/ Angina Pectoris

תעוקת חזה (אנגינה פקטוריס/ Angina Pectoris) היא תסמונת שמתבטאת בכאבים, לחץ ואי-נוחות בחזה. לעתים הכאבים מקרינים לכתפיים, לזרועות וללסת, ולעתים קרובות יופיעו גם קוצר נשימה והזעה.

הסיבה העיקרית לתסמונת היא מחלת לב כלילית – היצרות של העורקים הכליליים, המובילים דם מחומצן לשריר הלב. היצרות זו נובעת מטרשת עורקים - מצב שבו שוקעים חומרים כמו שומני דם עתירי כולסטרול ותאי דלקת בדפנות העורקים. שקיעה זו מובילה עם הזמן להיווצרות פלאק (רובד טרשתי) המצר וחוסם את חלל העורק, וכך קשה לדם לזרום דרכו לאיברי הגוף ובהם הלב. גורמי הסיכון העיקריים לטרשת עורקים ומחלת לב כלילית הם עודף משקל, סוכרת, חוסר בפעילות גופנית, לחץ דם גבוה, עישון, רמת כולסטרול גבוהה, והיסטוריה משפחתית של מחלות לב.

תעוקת החזה נחלקת לשלושה סוגים:

• תעוקת חזה יציבה (Stable Angina)
  תסמיניה של אנגינה פקטוריס זו נמשכים 15-5 דקות כל פעם והיא מופיעה בדרך כלל במצבים שבהם הלב צורך דם בכמות מוגברת. למשל, במאמץ, בהתרגשות, בעת עישון ולאחר ארוחה גדולה. במקרים אלו, תצרוכת הדם של הלב עולה על היכולת של העורקים הכליליים לספקו.
• תעוקת חזה לא יציבה (Unstable Angina)
  אנגינה פקטוריס  לא יציבה מופיעה בדרך כלל אצל חולים אשר קודם לכן סבלו מתעוקת חזה יציבה, ועלולה להוביל לאוטם שריר הלב ולמוות פתאומי. תסמיניה מופיעים בתדירות הולכת וגוברת, נמשכים פרקי זמן ארוכים יותר מאלו של תעוקת חזה יציבה, ומופיעים לאחר מאמצים קטנים ואפילו במנוחה. הסיבה העיקרית לתעוקת חזה לא יציבה היא היצרות בעורקים הכליליים שהחמירה בפתאומיות (למשל בשל התכווצותם או חסימתם בקריש דם).

תעוקת חזה עמידה לטיפול (Refractory Angina)
תסמיניה זהים לאלו של אנגינה פקטוריס יציבה, אך הם לא מגיבים לטיפולים המקובלים – תרופות, צנתור או ניתוח מעקפים. החולים בתעוקת חזה זו מכונים לעתים No Option Patients (חולים ללא אופציה טיפולית).

מהן הסכנות?

כאמור, אנגינה פקטוריס היא רק סימפטום – ביטוי – של מחלת לב כלילית. מחלה זו היא שמסכנת את החולה, בעיקר באוטם שריר הלב (התקף לב), דום לב, ואי ספיקת לב (מצב שבו הלב אינו מסוגל לעמוד בדרישת אספקת הדם של איברי הגוף).

אבחון תעוקת חזה מתבסס בעיקר על תלונותיו של המטופל. לעתים נדרשות בדיקות נוספות לאישור האבחון, כגון אק"ג ואקו-לב במאמץ, מיפוי לב וצנתור אבחנתי.

ראשית, יש לשנות את אורח החיים ולהפסיק את הגורם להופעת אנגינה פקטוריס (ולמעשה לטרשת העורקים), כגון רמת כולסטרול גבוהה, השמנה, עישון והיעדר פעילות גופנית. לאחר מכן הטיפולים האפשריים הם:

• נטילת תרופות שמרחיבות את העורקים הכליליים
• צנתור שבו מוחדר סטנט (תומכן, צינור רשת מתכתי) בציפוי תרופה. הסטנטים פותחים את העורקים החסומים ותומכים בהם, מחדשים את זרימת הדם בתוכם, וכך מגבירים את אספקת הדם והחמצן לשריר הלב ומפחיתים את תסמיני אנגינה פקטוריס.
• צנתור שבו מחדירים לעורקים בלון שקוטרו פחות ממ"מ אחד, מנפחים אותו וכך דוחקים לדפנות את החומרים הטרשתיים ופותחים את ההיצרות או החסימה. בסיום ההליך הבלון מרוקן ומוצא. כיום ברוב המקרים ההרחבה הבלונית היא שלב מקדים להשתלת סטנט.
• ניתוח מעקפים – בניתוח זה מבצעים מעקף של חסימות/ היצרויות בעורקים הכליליים באמצעות שתלים שנלקחים מגוף המטופל - עורקים מבית החזה או היד או ורידים מהרגל. כך, עוקפים את האזורים החסומים/ מוצרים בעורקים הכליליים ויוצרים נתיב חדש שבו זורם דם עשיר בחמצן לשריר הלב.
• לחולי אנגינה פקטוריס עמידה לטיפול – שהתרופות, הצנתור וניתוח המעקפים לא הצליחו לסייע להם – מוצעות שיטות טיפול ייחודיות וחדשניות. אחת מהן היא Enhanced External Counterpulsation (EECP/ECPT). בשיטה זו, שאינה פולשנית, מזרימים דם מהגפיים התחתונות ללב בעזרת ניפוח חיצוני של שרוולי אוויר; השרוולים נכרכים סביב השוקיים, הירכיים והאחוריים של המטופל. הניפוח הסדרתי שלהם והוצאת האוויר מהם – באופן שתורם לדחיפת הדם מהגפיים לכיוון הלב – מגבירים את זרימת הדם אליו ומעודדים כלי דם חדשים לצמוח סביב העורקים החסומים/ מוצרים.
  בנוסף, בעקבות הלחץ שהטיפול מפעיל, הוא פותח מעקפים עורקיים שעוקפים את כלי הדם החולים בלב ויוצרים נתיב חדש לזרימת דם אליו. טיפול זה כולל 45-35 מפגשים בני שעה ומפחית משמעותית את התסמינים של אנגינה פקטוריס.