הכשות ועקיצות על ידי בעלי חיים ארסיים

הן מצבי חירום רפואיים.

בלא טיפול מיומן ומתוזמן היטב

הן עלולות להסתיים

בתחלואה ניכרת ואף במוות. 

נחשים

קיימים בעולם 2,500 מיני נחשים המסווגים ל-13 משפחות, מהן חמש משפחות נחשים ארסיים.

בישראל נפוצות שלוש משפחות נחשים ארסיים המיוצגות בשמונה מינים: צפע ארץ-ישראלי; אפעה; שפיפון; שרף עין-גדי; פתן שחור; עכן גדול; עכן קטן; צפע חרמון.

הכשות הצפע הארץ-ישראלי, האפעה ושרף עין- גדי הן המשמעותיות ביותר, גם מבחינת שכיחותן וגם מבחינת משמעותן הקלינית. בשנה האחרונה אירעו שני מקרי צפע ארץ-ישראלי.

בהכשת הנחשים ממשפחת הצפעונים (צפע ואפעה) אנו מזהים תסמינים מקומיים של כאב עז, דמם ובצקת מתקדמת, ותסמינים מערכתיים - ירידת לחץ דם, בצקת בדרכי הנשימה, הפרעות במערכת הקרישה ודמם פנימי. עוצמת ההרעלה תלויה בכמה גורמים ובראשם כמות הארס שהוזרקה. בכ-25 אחוז מההכשות לא מוזרק כל ארס.

הטיפול שניתן בשדה במקרי הכשת נחש, כשאין בסביבה גורם רפואי, כולל:

 - השכבת הנפגע במנוחה מוחלטת.

 - הרגעתו.

 - קיבוע האיבר המוכש.

 - פינוי מהיר ככל האפשר לבית החולים הקרוב ביותר.

את העקרונות האלה יכול ליישם כל אדם, ואין נדרשים להם כישורים רפואיים.

אם יש בסביבה גורם רפואי (רופא, פרמדיק) אפשר להוסיף על הטיפול הנ"ל ולתת עירוי, תרופות הרגעה ותרופות להקלת כאב ולהתקין חוסם זרימה לימפטית וזרימה ורידית שטחית. בכל מקרה אסור לעכב את פינוי הנפגע לבית החולים.

יש להימנע תמיד מטיפולים המקובלים ברפואה העממית: חיתוך אזור ההכשה ומציצת הארס, קירור מקומי או צריבת מקום ההכשה. אין להשקות את הנפגע במשקה חם או אלכוהולי, כי אלה מריצים את מחזור הדם ומזרזים את פיזור הארס.

הטיפול שניתן בבית החולים במקרי הכשת נחש כולל:

- קיבוע האיבר המוכש והרמתו.

- טיפול תומך ומשלים בעת הצורך, בעיקר ההחלטה אם יש צורך בנסיוב לחיסון מפני הארס ומתן הנסיוב. השיקולים למתן הנסיוב הם בדרך כלל התפשטות מהירה של סימנים מקומיים או עדות להשפעה מערכתית של  הארס.

חלק מהחולים מפתחים תגובת רגישות לארס, המסתמנת בירידת לחץ דם, בבצקת בדרכי הנשימה או בתפרחת מערכתית. יש להיערך לכך מראש ולתת טיפול מתאים, אך אין להפסיק את מתן הנסיוב. קיים נסיוב לחיסון מפני ארס הצפע והאפעה, אך לא מפני ארס שרף עין-גדי.

עקרבים

העקרבים הם רמשים ארסיים השייכים למערכת פרוקי הרגליים. כ-1,000 מיני עקרבים ידועים היום בעולם. בארץ נפוצים 21 מיני עקרבים, מהם רק חמישה שייכים לבני משפחת העקרבים המסכנים בני אדם.

העקרבים היותר מסוכנים:

עקרב צהוב מצוי. המסוכן מכל עקרבי הארץ ונפוץ כמעט בכל האזורים.

קטלן דרומי. מצוי בצפון אפריקה ובדרום סיני.

קטלן עב זנב. נפוץ בכל שטחי הארץ, ועקיצתו מסוכנת כמעט כמו עקיצת העקרב הצהוב המצוי.

תוארו מקרי מוות בגללו.

עקרבים המכאיבים בעקיצתם אך מסוכנים פחות:

קטלן דו-גוני. נפוץ בעיקר במרכז הארץ ובדרומה.

קטלן עברי. נפוץ מחולות מישור החוף עד הנגב וכן בסיני.

עקרב שחור יהודה. נפוץ בארץ מבית גוברין עד לגבול הצפוני.

עקרב זה הוא הפחות מסוכן מכל הקודמים.

ארס העקרבים משפיע על מערכת העצבים ועל מערכת הלב וכלי הדם.

העקיצה מכאיבה מאוד וכאשר כמות הארס המוזרקת משמעותית, בתוך זמן קצר מאוד יחוש הנעקץ את השפעתו על מערכת הגוף. התגובה להתפשטות הארס עלולה להיות אי-שקט, התכווצות שרירים, הפרשת רוק מרובה, דמעות וזיעה, התגברות קצב הלב וכן התפתחות הפרעה בתפקוד הלב עד אי-ספיקת לב קשה. אופיינית להשפעת ארס העקרב היא הופעת זקפה.

הטיפול בשטח במקרה עקיצת עקרב דומה למתואר לעיל בעניין הנחשים, אלא שכאן – נוסף על הרגעת הנפגע, קיבוע האיבר הנעקץ ופינוי מהיר ככל האפשר לבית החולים –  אפשר לקרר את מקום העקיצה בשקית עם מי קרח. הקירור מקל את הכאב ומאט את קצב פיזור הארס.

במחלקה לרפואה דחופה יטופל הנפגע בטיפול תרופתי תומך לפי מצבו, ובמקרים של עקיצה קשה יטופל גם בנסיוב מפני ארס העקרב. כיוון שתופעות הארס מאחרות לעתים להסתמן, מקובל להשגיח על חולים שקיים חשש שנעקצו על ידי עקרב שש עד שמונה שעות.

גם כאן, כמו בנחשים, הרפואה הטובה ביותר היא לנקוט אמצעים למניעת עקיצה.

ככלל, הטיפול הטוב ביותר במקרי פגעי בעלי חיים ארסיים הוא מניעה:

- יש לפנות מהסביבה הקרובה מקומות מסתור אפשריים כגון סבכי קוצים, ערמות קרשים וגלי אבנים.

- להימנע מהושטת ידיים למקומות שעלולים להסתתר בהם בעלי חיים ארסיים, ואם צריך להזיז קרשים מערמה או אבנים בשדה - יש להיעזר במוט.

- בעת שהייה בשדה בטיול או במחנה, יש להקפיד על ניעור האוהל ושקי השינה לפני השינה .בוקר, יש לנער היטב את הבגדים והנעליים לפני לבישתם.

עכבישים

נשיכת עכביש נגרמת בדרך כלל מחדירת העכביש לבגדים ונשיכתו בזמן לבישתם.

מהעכבישים נציין רק שניים.

ששן חום. זה עכביש קטן, חום וארוך רגליים. הנשיכה עצמה בדרך כלל כמעט שאינה מורגשת והשפעתה ניכרת רק לאחר כמה שעות. הנשיכה גורמת לפגיעה מקומית, על פי רוב קלה אך לעתים מתפתח פצע נמקי קשה. לעתים נדירות גורמת הנשיכה למחלה מערכתית קשה שעיקרה הפרעה בתפקודי קרישה. פעילות רעלנית זו מיוחסת למרכיב האנזימתי העשיר שמכיל ארס העכביש.

הטיפול בנשיכת הששן החום ניתן לפי מידת הפגיעה - טיפול מקומי בעת הצורך וטיפול תומך כאשר יש מעורבות מערכתית.

אלמנה שחורה. זה מין עכבישים מסוכן. נשיכתו אינה מכאיבה ולעתים אינה מורגשת כלל. הנשיכה המסוכנת היא של נקבת העכביש. התגובה לנשיכה מתפתחת בתוך דקות, אך היא עשויה להופיע גם אחרי כמה שעות. התגובה מסתמנת בכאב ובצריבה באזור הנשיכה, המתפשטים בליווי אודם לאורך דרכי הלימפה. עם התפשטות הארס חש הנפגע הרגשה כללית רעה, אי-שקט, כאבי בטן עזים וקוצר נשימה. בהמשך יעלה לחץ הדם וחום הגוף, תהיה הזעה מרובה וירבו התאים הלבנים בדם. שלב המחלה הקשה נמשך שלושה-ארבעה ימים, אך תסמיני חולשה כללית נמשכים לעתים חודשים מספר.

הטיפול בנשיכת אלמנה שחורה כולל טיפול תומך לפי התופעות, ובמקרי הרעלה משמעותית - מתן נסיוב לחיסון מפני ארס העכביש.