מעיין מרים
מעיין מרים שוכן בכפר הציורי עין כרם. לכפר משמעות רבה במסורת הנוצרית, מאחר וכאן נולד על פי המסורת יוחנן המטביל. עין כרם היה כפר ערבי שהוקם במקום במאה ה14, ונכבש בידי צה"ל בזמן מלחמת העצמאות. בתחילה יושבו הבתים הערביים הנטושים בעולים ממרוקו ורומניה, אך כיום מושך אליו הכפר בעיקר אוכלוסיה אמידה של אמנים ובעלי מקצועות חופשיים.
המעיין נמצא במרכז הכפר והוא בעצם הגרעין שסביבו התפתח הישוב במקום. המסורת הנוצרית מייחסת אל המעיין את המקום בו פגשה מרים אמו של ישו את בת דודתה אלישבע אמו של יוחנן המטביל, כשברחם שתיהן נמצאים ילדיהם. על פי המסורת ניגשה מרים אל מי המעיין ושתתה מהם. מי המעיין קדושים בעיני הנוצרים, ורבים מן הצליינים המגיעים אל המקום ממלאים בקבוקוני מים ממימי המעיין.
בעבר היו מי המעיין ידועים באיכותם, אך כיום מי המעיין מזוהמים בביוב, ולכן שתיית המים אסורה בהחלט.
תצפיות נוף נחל שורק
במספר נקודות לאורך שביל הדסה נוכל לצפות במראות המרהיבים של נחל שורק, מירושלים ועד עין חינדק. במזרח ניתן לראות את שולי הכפר עין כרם, ואת יער ירושלים. מעליהם ניתן לראות את הר נוף, ומתחתיו את בית זית, המשתרעת ממזרח למערב. מעל בית זית, על קו האופק, ניתן לראות על ההר הקרח את נבי סמואל עם המינרט המפורסם. מימין בית איכסא. מצפון ניתן לראות את מבשרת, את מגדל המים הגבוה של היישוב ואת בתי מעוז ציון. מעל מעוז ציון בולט מבצר הקסטל, שבמלחמת השחרור היה לו תפקיד חשוב. קרוב יותר ממוקם בית הספר החקלאי של עין כרם, וניתן לראות גם את הכביש המוביל לירושלים, כביש 395. ממערב ניתן לראות את מושב אבן ספיר ואת הדרך לעין חינדק.
העמק הענק המכיל את כל השטח הנראה לעין הוא עמק שורק, המתחיל באזור רמאללה ופוגש בים באזור יבנה.
עין חינדק
עין חינדק נובע למרגלות המושב אבן ספיר, והוא אחד המעיינות המפורסמים בהרי ירושלים. פירוש השם בערבית הוא מעיין השוחה או התעלה.
זהו מעיין ניקבה חצוב, בעל שתי נקבות מלאות מים, שבהן ניתן לשחות ולצוף. כשנרד אל הנקבות נפנה לראשונה מביניהן. יש להיזהר ממדרגה באמצע הנקבה. ילדים יכולים להיכנס רק לאחר שההורים יבדקו את גובה המים. לנקבה יש להיכנס עם פנסים, שאותם ניתן להציב בגומחות קטנות בתוך הנקבה לאחר מכן ניתן ל"השיט" את הילדים על גלגל ים (אבוב קטן) בנתיב מואר. החוויה אדירה, אבל על ההורים לשמור על הילדים. לגדולים יותר מומלץ להיכנס עם נעלים שאפשר לבוסס עימם במים, ולא יחפים. יש חשש להחלקה וסלעים דוקרניים. טיול דומה ניתן לעשות בנקבה השנייה, הישרה.
מהנביעה יורדת אמת מים להשקות את הבוסתנים של הכפר קטרה שעמד במקום לפני הקמת מושב אבן ספיר.
על תולדות המעיין מספר ספי בן יוסף:
עין חנדק הוא אחד מכמעט אלף מעיינות שנובעים בהרי יהודה. בצורה שבה הוא נברא, כנראה לא היה יותר מאשר כתם לחלוחית על מדרונו של הר, מעל גיאיון, בתוך סבך של עצי חורש. אי אז, כנראה לפני כבר יותר מ-3,000 שנה, הגיעו אל ההרים האלה אנשים זעומי פנים, דוברי עברית ומן הסתם מחפשי מקום באופן נואש, לתקוע בו את יתד חייהם. מצוידים בידע שאול ובנחישות של אלה שנותרה בידם רק התקווה להצליח, קמו וכרתו את חורשי ההר. משאיתרו במדרון כמה צמחים, שעליהם ידעו כי הם חייבים במים בבתי שורשיהם, אחרת אין להם חיים - הבינו כי השורשים הנעוצים בסלע הם המפתח.
הביאו כשילים וקרדומים, ניקרו את ההר וניקבוהו במקום שבו הלחלוחית פרנסה את הצמחים, ועשו מנהרה אל תוך הסלע הספוג במים. אלה, בהיותם אצורים בסלע בלחץ גדול, חפזו ונזלו על קירות הניקבה שחדרה אל קרבי ההר, נקוו בה, וכך היא הפכה לבור ניקוז, לצינור הולכה ולמלכודת קבע למים, שפעפעו מן הסלע עוד ועוד ומילאו את החפירה.
כך עשו לעוד מאות מעיינות הנובעים היום בהרי יהודה - בחלקם כדי שהסלע יוציא את מימיו ובאחרים כדי להגביר את שפיעתו של מעיין שכבר דלף באופן טבעי. כאן, בעין חנדק, כנראה שאיתרו את גודל השפיעה האפשרי ולא הסתפקו בחפירה אחת, אלא עשו שתיים: האחת קצרה ועמוקה והשנייה ארוכה מאוד ו...עמוקה גם היא.
פתחי שתי החפירות הובילו לבריכה שקרקעיתה סלע מטויח ודפנותיה מצוק המנהרות מחד, וקיר אבנים מאידך. משנתמלאה הבריכה במקום, פערו פתח בדופן שלה ושילחו את מימיה אל בתי השלחין, הן ערוגות הירק אשר זרעו ושתלו במורד הנחל, להשקותן במי עין חנדק.
עד כאן סיפור המעיין, אלא שהוא רק חלק אחד במערכת החקלאית הקדומה. לא די היה לחקלאי ההר בתפיסת מי המעיין, שהרי הרי יהודה הם תלולים וסלעיים וגיאיותיהם דלים - אז אדמה מהיכן? טרחו וסכרו את האפיק הזעיר היורד מעין חנדק - ושמו ואדי יוסוף - בקיר אבנים ענקיות, שחלקן בגודל אבני הכותל וחלקן צנועות יותר. הקיר הגדול הזה אגר מאחוריו במשך דורות את הבוץ שנגרף בזרמי החורף המזדמנים. אט אט התרוממה הקרקע מאחוריו ומילאה את ואדי יוסוף והפכה אותו בעצם לטראסה או לעציץ גדול, שבאדמתו ניטעו הבוסתנים הנהדרים של השזיפים והתאנים, שמאז אשר נמלטו בעליהם מאימת המלחמה ב-1948 היו למשיסה אצל הרועים, ופריים היה לברות בשיני מטיילים ומבלי-עולם כמותנו.
ארכיאולוגיה וצמחיה
לאורך שביל הדסה מפוזרים שרידי טרסות המלמדים על עברו החקלאי של האזור. שרידים רבים מעידים על כך, בהם טרסות, שומרות ובורות מים. הצמחייה המכסה את המדרונות מורכבת משלושה סוגים: צמחיה חקלאית,בעיקר עצי זית, חורש טבעי כמו עצי אלון ואלות, בתה כקידה שעירה, סירה קוצנית וטיון דביק וצמחיה נטועה, בעיקר אורן ירושלמי, שהוא הבולט באזור.
על מדרונות החניון החדש של הדסה, התחום בשפכי בניין שטופלו נופית על ידי הדסה, נזרעו מחדש בשיטה מיוחדת בזרעי צמחיית הר ארץ-ישראלית והיום משתלבים באופן מושלם בנוף.