שאלת המחקר

בשנת 2003 החל מחקר רחב היקף ויחיד מסוגו בעולם, שמטרתו לבחון השפעות של התערבות מוקדמת על הפחתת הסיכון להתפתחות טראומה נפשית. האם המפגש בין מטפל למטופל, צריך להתחיל כבר בחדר המיון? האם טיפול מקדים יקטין את חומרת התסמונת הפוסט טראומתית? האם ההחלמה תהיה מוצלחת יותר, מהירה יותר? בסופו של התהליך המחקרי, יוגדרו סטנדרטים טיפוליים מתאימים שכיום אינם קיימים בעולם.

הטיפול

המרכז אימץ שיטות טיפול שעברו אישרור מחקרי (תיקוף אמפירי). טיפול זה נבחר בשנת 2000 על ידי קונצנזוס מומחים עולמי לטיפול המועדף בהפרעה פוסט טראומטית.

תוכנית הטיפול היא קצרה וכוללת עיסוק במחשבות, אמונות ודימויים חזותיים מעוררי חרדה, בנוסף לאימון בשליטה בחרדה ותרגילי הרפיה.

במחקר מוצעים שני סוגים של טיפול נפשי וטיפול תרופתי.

הטיפול הנפשי הראשון מכונה טיפול קוגניטיבי [הכרני] והשני טיפול בעזרת חשיפה מתמשכת. בשני המקרים מדובר בטיפולים שיעילותם נבדקה והוכחה.

טיפול קוגניטיבי

הטיפול הקוגניטיבי מניח שמה שעשוי להפריע בתהליך ההחלמה שלך זה האופן שבו אתה חושב על הטראומה ועל השינוי בצורת החשיבה שחל בעקבותיה. הגישה הטיפולית שמה דגש על בחינה, שינוי, ושיקום דרכי החשיבה של אנשים שעברו טראומה, על מנת לעזור להם להתגבר על הפרעות רגשיות. מה שאנחנו יודעים זה שבעקבות טראומה אנשים מפרשים מצבים ואירועים בדרך שלילית,  הם רואים סכנה גם במקומות בטוחים, הם מעריכים לא נכון את יכולתם להתמודד, ומנבאים שגם שהעתיד יהיה שלילי. פרוטוקול הטיפול הקוגניטיבי שהתקבל במחקר כולל שני חלקים: 

א. הסבר על תגובות של אנשים לאירוע טראומטי, ועל מה שיכול לשמר את התגובות ומה יכול לסייע בהחלמה.

ב. בשלב שני, המטפל בוחן יחד עם המטופל את החשיבה שלו, את המקומות בהם היא מדויקת ואת המקומות בהם היא מפחידה או לא משרתת את תהליך ההחלמה. יחד בוחנים אלטרנטיבות ודרכי חשיבה אופטימיות או מציאותיות יותר שיסיעו לחזרה לשגרה.

חשיפה

בטיפולי החשיפה ההנחה היא שהימנעויות ממחשבות, מרגשות מתמונות או ממקומות הקשורים לאירוע הטראומטי היא מרכיב מרכזי שאינו מאפשר החלמה.

החלק הראשון של הטיפול כולל הסבר על תגובות שכיחות של אנשים בעקבות אירוע טראומטי.

החלק השני כולל לימוד טכניקה של הרפיה ונשימה נכונה. לאחר מכן הטיפול מתמקד בחשיפות.

ישנם שני סוגי חשיפה. בחשיפה חיה בונים סידרה היררכית של מצבים שהמטופל נמנע מהם בעקבות הטראומה, מהקל אל הכבד, ומתוכם בוחרים כשיעורי בית את הסיטואציות הבטוחות יחסית שלא מאוד מפחידות. הרעיון בחשיפות חיות הוא לעזור לסייע למטופל לחזור באופן הדרגתי לדברים מהם הוא נמנע בעקבות הטראומה. בחשיפה דמיונית המטפל מבקש מהמטופל לספר את סיפור האירוע הטראומטי עד שזיכרון הטראומה עצמו יפסיק להפחיד.

הטיפולים מאפשרים למרבית האנשים לחזור לחיים תקינים, לחיות עם הטראומה ולא בצל הטראומה. הם מאפשרים שליטה בזיכרונות הכואבים ומחזירים למטופל את היכולת לבצע את פעולות השגרה מבלי להימנע.