• טיפול תרופתי
• טיפול התנהגותי
• התערבות משפחתית

טיפול בגישה הפסיכו-דינמית או האנליטית המנסה לרדת לחקר השורשים של ההפרעה הכפייתית בילדות המוקדמת לא נמצא יעיל בהפחתת הסימפטומים הכפייתיים.  עם זאת טיפול פסיכותרפי תמיכתי הינו בהחלט בעל ערך בעזרה לסובלים מהפרעה זו להתמודד עם הקשיים שהיא מציבה בחיי היומיום.

כדאי לזכור כי ככל שמתחילים בטיפול בשלב מוקדם יותר של ההפרעה, הסיכוי להעזר גדול יותר.  טיפול מוקדם עשוי גם למנוע את הנזקים המשניים הנגרמים עקב ההפרעה:  הנזק לחיי המשפחה והחברה והפגיעה ביכולת העבודה של המבוגר, והפגיעה ההתפתחותית (ברמה הרגשית, חברתית ושכלית) אצל הילד.

הטיפול התרופתי

אחת התרופות שהתגלתה כיעילה במיוחד בטיפול בהפרעה כפייתית היא קלומיפראמין – (Clomipramine / Anafranil).  תרופה זו מצליחה להרגיע מחשבות טורדניות ויש לה גם השפעה ממתנת על הנטייה לבצע התנהגויות כפייתיות.  חסרונה של תרופה זו בריבוי היחסי של תופעות הלואי שהיא גורמת.

תרופות נוספות הזמינות כיום הן: פלוקסטין (Fluoextine / Prozac),  פלובוקסמין (Fluoxamine / Luvox), פרוקסטין (Paroxetine / Paxile)  וסרטרלין (Sertraline / Zoloft).  קלומיפרמין, פלובוקסמין, פלוקסין וסרטלין אושרו לשימוש גם כטיפול בילדים בעלי הפרעה כפייתית.

על פי הניסיון שהצטבר עד כה נראה כי התרופות השונות אינן מרפאות את ההפרעה ואינן מבטלות את הסימפטומים שלה.  תרומתן בכך שהן עוזרות לסובלים מההפרעה הכפייתי לשלוט בסימפטומים.  בנוסף, כמה מהתרופות שצוינו לעיל הן גם בעלות השפעה נוגדת דיכאון. יש בכך משום יתרון כיון שחולים רבים הסובלים מהפרעה כפייתית סובלים גם מדיכאון.

חשוב לציין כי ההשפעה של הטיפול התרופתי באה לידי ביטוי רק לאחר מספר שבועות של שימוש רצוף בתרופה.  אין לצפות לשיפור לאחר שבוע או שבועיים!

הטיפול ההתנהגותי

כאמור, טיפול פסיכו-דינמי שמטרתו פיתוח המודעות וההבנה של האדם למקור קשייו לא נמצא מועיל בהפחתת הסימפטומים של הסובלים מהפרעה כפייתית.  הטיפול ההתנהגותי, לעומתו, פועל על כפי גישה פרקטית של "כאן ועכשיו" ומנסה לבטל או לצמצם התנהגויות בלתי רצויות.  שיטת הטיפול ההתנהגותי שנמצאה כיעילה עבור אנשים רבים מכונה "חשיפה ומניעת תגובה".

ב"חשיפה" הכוונה לחשיפה מכוונת של האדם לחפץ, למצב, למחשבה או לדימוי אשר אותו אדם חושש ממנו או מבצע לגביו התנהגות כפייתית.  החשיפה יכולה להתבצע בדמיון או בפועל (נראה כי התוצאות מבטיחות יותר אם  מתבצעת גם חשיפה בפועל).  "מניעת תגובה" פירושה כי מעודדים את האדם שלא לבצע את ההתנהגות הכפייתית שהוא נוהג לבצע בתגובה לאותו גירוי או אף מונעים ממנו לבצעה.

למשל:  המטפל יכול לעודד אדם לגעת בחפץ הנתפס על ידו כמקור לזיהום ולעודד אותו, או אף לדרוש ממנו, שלא לשטוף את ידיו לאחר המגע עם אותו חפץ, כפי שנוהג אותו אדם לעשות.  כמו כן יימנע המטפל מלענות לאותו אדם על השאלה: "האם ידי נקיות?"  משהחשיפה ומניעת התגובה מתבצעות שוב ושוב, לומד האדם "שלא קורה שום דבר רע" כשאינו מבצע את הטקסים שהוא רגיל לבצע.  עולה מכאן כי שיתוף הפעולה של בני משפחתו וקרוביו של אותו אדם חיוני להצלחת טיפול זה, שכן, הם אלה שבאים איתו במגע שעות רבות במשך היום ואילו המטפל פוגש אותו לזמן קצר בלבד.

ככלל, הטיפול בחשיפה ומניעת תגובה מתבצע באופן הדרגתי.  כמו כן, אם המטופל מפגין תגובות כפייתיות כלפי מספר גירויים, יש לדרג את כל הגירויים (בתחילה הטיפול) על פי עוצמת החרדה שהם מעוררים ולהתחיל את הטיפול בקל ביותר ולהתקדם בהדרגה.

חשוב לציין כי בשלבים הראשונים של הטיפול תתכן התגברות של החרדה אצל המטופל בגלל הצורך להתנגד להתנהגויות הכפייתיות.  חשוב לצפות זאת מראש ולא להתייאש, כי עם הזמן וההתמדה, היכולת לעצור את הטקסים גוברת, החרדה פוחתת והמטופל חש הלה.  המחקרים מראים כי למעלה משני שלישים של האנשים שהתנסו בטיפול כזה חשו שיפור במצבם.  עוד נציין כי הטיפול יעיל יותר כנגד התנהגויות כפייתיות ועוזר פחות לסובלים ממחשבות טורדניות שאין מלוות בטקסים.  שיטות התנהגותיות אחרות המכוונות לעזור במקרים של מחשבות טורדניות קשות ("עצירת מחשבות" ו"הצפה") עוזרות באופן חלקי בלבד.

הטיפול המשפחתי

התנהגות בני המשפה עם הסובל מהפרעה כפייתית משפיעה על מצבו ועל יכולתו להפיק עזרה מטיפול.

לפיכך יש הרואים, בהדרכה ובתמיכה למשפחה, מרכיב חשוב המשלים את הטיפולים הישירים לסובלים מהפרעה כפייתית.

תפקיד המשפחה

חשוב כי בני השפחה ילמדו על ההפרעה, הן כדי להבין טוב יותר את קשייו ומצוקתו הרבה של הסובל מהפרעה זו, והן כדי לדעת להגיב בצורה שתעזור לו (ובכך גם לכל המשפחה) במידה רבה ביותר.

חשוב כי בני המשפחה ידעו, למשל, כיצד להגיב לבקשה החוזרת (הכפייתית) של הסובלים מההפרעה לקבל אישורים מהסביבה.  סיפוק האישור המבוקש מרגיע את האדם הסובל לזמן מה, אולם בהדרגה הוא מתמכר והופך תלוי באישורים אלו, כך שהשפעתם לטווח רחוק היא שלילית.  מאידך, מובן מאליו כי אין להגיב בזלזול או בהתעלמות לבקשות אישור אלה.  בדרך כלל התגובה הרצויה היא ניטרלית, וחשוב לתאם אותה עם הרופא או הפסיכולוג המטפל.  הדרכה כללית ואף עצות שימושיות נית9ן למצוא גם בחומר הכתוב על ההפרעה הכפייתית (ראה רשימת סרות במדור זה).  אם מדובר בילד הסובל מההפרעה, חשוב ליידע את מורי בית הספר ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם בטיפול המקיף בילד.

בני משפחה, הורים ומחנכים:  זכרו כי מדובר בהפרעה שכיחה למדי.  אחד מכל ארבעים מבוגרים ואחד מתוך כמאתיים ילדים, סובלים מההפרעה.  לימדו להכיר את הסימנים וזכרו כי הפנייה מוקדמת מגדילה את הסיכוי להיעזר בטיפול.  באתר זה תוכלו למצוא כתובות למטפלים המומחים לטיפול בהפרעה זו.

לחיות עם זה

במקרים רבים טיפול מתאים מפחית בהרבה את תדירות ועוצמת הסימפטומים הכפייתיים, אך אינו מבטל אותם כליל.  לכן, על הסובלים מהפרעה כפייתית, הרוצים להמשיך ולנהל חיים רגילים, לעשות זאת תוך כדי התמודדות מתמדת עם ההפרעה.

במצב זה נדרשים כוחות רבים.  הצורך להשקיע כוחות בשליטה במחשבות ובהתנהגויות מטרידות, יכול לגרום למתח רב.  האדם הסובל ממתח ואי נוחות מתמידים עלול להטריד את סביבתו בנסיונותיו להרגע או, במקרים אחרים, משהסביבה אינה מספקת את ההרגעה – להתרחק ולהסתגר.  לא קל לו לאדם הסובל ולא קל לבני משפחתי ומקורביו האחרים, אולם חשוב להדגיש כי ניתן לנהל חיי משפחה ועבודה טובים גם עם הפרעה כפייתית.