סיפורים אישיים

בגיל 40 פיתחתי הפרעה טורדנית כפייתית (להלן "הטכ").  זה התחיל עם ספקות מעורפלים כשעזבתי את הבית.  לא הייתי בטוחה האם נעלתי את הדלת, האם כיביתי את מכונת הקפה, את הגז ואת האורות.  פיתחתי טקס של בדיקת כל הדברים האלה בסדר מסוים.  אם מישהו היה מפסיק אותי באמצע הייתי צריכה להתחיל שוב מההתחלה.  לעתים קרובות הייתי חוזרת הביתה כדי לבדוק משהו.

כשהנסיעות בחזרה הביתה התחילו להפריע לי בעבודה חיפשתי טיפול.   הטקסים של הבדיקות השתפרו, אבל אז פיתחתי סימפטומים אחרים.  כשהייתי נוהגת, הייתי מרגישה פתאום כאילו פגעתי במישהו.  הייתי חוזר (בדרך) ומחפשת משהו או מישהו.  הרבה פעמים זה היה מתחיל מעגל:  הייתי נוהגת הלוך וחזור עד שהייתי בטוחה שאין שום גופה לצד הדרך.  מאוחר יותר גיליתי שאם פועלים בתגובה אל אובססיה (מחשבות טורדניות) הראשונה זה פותח מעגל של התנהגויות כפייתיות.  התחלתי לדאוג לדלת של המכונית ולבלמים והייתי עושה הרבה הליכות בחזרה למכונית כדי לוודא שהדלת נעולה ושהפעלתי את בלם היד.  היה לי פחד מזיהום של אוכל, אז בישלתי רק למשפחה הקרובה, ובזמן הכנת האוכל שטפתי את הידיים הרבה פעמים.

הנסיעות בחזרה הביתה כדי לבדוק דברים ובדיקות חוזרות של דברים שעשיתי בעבודה פגעו בעבודה.  סיפרתי למפקחת שלי על ההפרעה הכפייתית והיא גילתה הבנה רבה.  אבל כשהעבודה שלי נפגעה יותר מדי היא ביקשה ממני לקחת חופשה או לעזוב.  תרופות וטיפול העלו אותי על הדרך להחלמה וארבעה חודשים מאוחר יותר חזרתי לעבוד בעומד עבודה מוקטן.

אני מקווה שהסיפור שלי יעזור לאחרים להבין מהי הפרעה כפייתית ולהכיר את הטיפול בה.  ככל שפונים לטיפול מוקדם יותר הטיפול פחות קשה וההחלמה מהירה יותר.  מתוך דאגה, המפקחת שלי וחברים לעבודה, ניסו להתעלם מההתנהגות שלי.  כשחזרתי לעבודה (לאחר ההפסקה לצורך טיפול), המפקחת סירבה לאפשר לי לבצע את הבדיקות החוזרות, הדאגה, החזרות והדרישה שלי לשלמות.  זה היה הרבה יותר קשה לשתינו, אבל זה היה הדבר לו הייתי זקוקה.

מבט מקרוב

לאנשים שלא סובלים מהפרעה כפייתית קשה מאד להבין אותה.  למה אנחנו לא יכולים פשוט להפסיק את המחשבות וההתנהגויות הכפייתיות?  מה קורה אצלנו בראש?  הדרך הכי קלה בשבילי להסביר זאת היא באמצעות תיאור ההתפתחות של המחשבות והפעולות שלי כשההפרעה היתה אצלי במצב החמור ביותר.

לפני שעזבתי את הבית הייתי בודק את המכשירים, האורות, השירותים והדלתות.  בדקתי את הדברים האלה בסדר מסוים ואם הפריעו לי התחלתי מחדש.  הרבה פעמים הייתי עוצר ותוהה האם באמת וידאתי שהגז סגור, אז הייתי נוגע בכפתורים כדי להיות בטוח.  אז היתה עולה השאלה האם כשנגעתי בכפתורים באמת כיביתי את הגז.  והמחשבה הזאת היתה גורמת לי לבדוק את הגז שוב.  לפעמים הייתי מוטרד מהגז (או מכונת הקפה, או המנעול של הדלת), אחרי שכבר עזבתי את הבית.  פעמים רבות הייתי מתקשר לשכנה ומבקש ממנה לבדוק את הדברים האלה בשבילי.  הייתי צריך בטוח מלא, "קרוב לודאי" לא הספיק לי.

אם הייתי עצבני או מוטרד בגלל משהו, לקח לי יותר זמן להשלים א הטקסים שלי.  בהתחלה, בדיקה אחת הספיקה כדי להרגיע את החרדה שלי, אבל די מהר בדיקה אחת כבר לא הביאה לאותה הקלה.  החרדה המתמשכת גרמה לי לבדוק שוב. לפני שהבנתי שיש כאן בעיה, כבר בדקתי שוב ושוב, כשכל בדיקה מביאה רק להקלה קלה ביותר בחרדה.

רחצה חוזרת של הידיים התחילה באופן דומה.  הייתי רוחץ ידיים לפני הכנת האוכל.  כשנגעתי במקרר ידי היו "מלוכלכות שוב" שוב.  אז רחצתי אותן שוב, די מהר, הכנת ארוחה היתה כרוכה ברחיצת הידיים תריסר פעמים.  לא הכנתי אוכל לאף אחד חוץ מאשר לבני המשפחה הקרובים, כדי להימנע מהאפשרות שאפגע באחרים.

דאגתי בקשר לכל דבר.  זה לא סוג הדאה שיש לכל אחד מדי פעם.  זו דאגה וטרדה קבועה ומתמשכת.  כשהיום נגמר וישבתי להירגע, דאגתי.  הייתי עובר על כל אירועי היום, מחפש טעות, איזו בעיה פוטנציאלית או משהו שצריך "לסדר".  משהו כבר היה עולה, משהוא שלא נעשה או נעשה לא בשלמות.  שיחת טלפון יכולה לפתור את הבעיה.  בהתחלה זה הספיק אבל די מהר היו עוד ועוד טלפונים כי היה דרוש יותר ויותר כדי לספק את הצורך שלי בביטחון.  אולי אמרתי משהו לא נכון או שכחתי משהו בשיחה הראשונה.  הרבה פעמים הדאגות נמשכו לתוך הלילה וגם ליום הבא.  ימי שלמים היו הולכים בגלל דאגות ושיחות טלפון.

אני חושב שהמחשבה הטורדנית המוזרה ביותר שהייתה לי הייתה הפחד שאדרוס מישהו.  בפעם הראשונה שזה קרה לי נהגתי ברחוב עירוני עמוס בחושך.  אדם עמד לצד הדרך ורץ מאחורי המכונית שלי כשעברתי.  "מה אם פגעתי בו" הפך ל"אולי באמת פגעתי בו".  סובבתי את המכונית ונהגתי בחזרה כדי לוודא שלא פגעתי בו.  לא ראיתי אף אחד ברחוב וגם לא רכב חירום, אז נסעתי הלאה.  אבל היה חושך.  אולי לא ראיתי די טוב.  נסעתי בחזרה עוד פעמיים לפני שזה "הרגיש בסדר" והייתי בטוח שבאמת אף אחד לא נפגע.  אחרי אותו לילה הפחד הזה חזר לעתים קרובות.  לפעמים היה מספיק לחזור ולבדוק את הדרך פעם אחת ולפעמים חזרתי מספר פעמים.

ההתקדמות של טקסי הבדיקה שלי הגבירה את החרדה במקום להקל עליה.  זה מפני שהטקסים גרמו רק להקלה זמנית בחרדה.  המחשבות הטורדניות שלי וההתנהגויות הכפייתיות התחילו בדרך כלל בדאגה די הגיונית.  להרבה אנשים הסובלים מהפרעה כפייתית יש מחשבות טורדניות שלגמרי לא תואמות את האופי שלהם, כמו מחשבות לפגוע בהורה או בילד.  ההתנהגות הכפייתית מכוונת להקל את המצוקה של המחשבות הטורדניות.  הרבה פעמים אלו טקסים שכלל לא קשורים למחשבות הטורדניות כמו תיפוף, ספירה, אמירת מילים מסוימות או תפילה.

עזרה לאנשים בעלי הפרעה כפייתית

הטיפולים שבדרך כלל מומלצים לאנשים עם הפרעה כפייתית הם טיפול התנהגותי ותרופתי.  לגבי שניהם הוכח כי הם משנים את חוסר האיזון הכימי במוח, היתרון של טיפול התנהגותי הוא בכך שאין לו את תופעות הלוואי שיש לתרופות.  וזה עובד! וההשפעה שלו נמשכת!  הסימפטומים של הפרעה כפייתית חוזרים בדרך כלל לאחר שמפסיקים לקחת את התרופות  הפרעה כפייתית מטופלת בדרך כלל בשילוב של טיפול התנהגותי ותרופתי.  התרופות מספקות את הדחיפה הנוספת הדרושה כדי לעמוד בטיפול ההתנהגותי.  לימדתי את עצמי על ההפרעה הכפייתית.  הפסיכיאטר שלי נתן לי Luvox.  השתמשתי בעקרונות של עזרה עצמית בטיפול התנהגותי בכדי להילחם בהפרעה הכפייתית.  לאחרונה הפסקתי לקת את ה-Luvox (באישור הרופא) והסימפטומים הכפייתיים עדיין בשליטה.  ההפרעה הכפייתית עדיין שם, אורבת לי מעבר לפינה, אבל אני משתמשת בטיפול התנהגותי כדי להרחיק אותה.

ביום ראשון אחד בבוקר, ההפרעה הכפייתית ניסתה לחזור.  בדקתי הכל לפני שעזבתי את הבית.  אני עדיין בודקת דברים אבל בדרך כלל רק פעם אחת.  שני החתולים ישבו ליד הדלת כשהלכתי לכנסייה.  נסעתי חצי בלוק ופתאום חשבתי "אולי אחד החתולים יצא".  החתולים האלה אף פעם לא יוצאים.  ם אפילו לא מנסים לצאת.  אבל אולי הם ניסו הפעם.  המחשבה הזאת הטרידה אותי בערך 3 בלוקים (במהלך הנסיעה).  אז התפללתי.  "אלוהים, אם החתולים האלה יצאו בבקשה שמור עליהם.  לא, זה מגוחך, אני יודעת שהם לא יצאו.  אבל לכל מקרה.  טוב, שמור עליהם היכן שהם נמצאים.  רגע, שמור על ג'ים וג'יימס גם, והחזר אותם הביתה בשלום".  זה היה אז שהבנתי שאני לא מודאגת בקשר לחתולים אלא בקשר לבעלי ובני.  הם היו במחנה צופים והיו להם רובים.  אז התפללתי עליהם, בשבילם. והתפללתי בשביל עצמי וכדי להיפטר מההפרעה הכפייתית.  המחשבות הכפייתיות בנוגע לחתולים המשיכו עוד אבל סירבתי לחזור הביתה. נעדרתי מהבית כ-5 שעות והמחשבות חזרו מדי פעם.  אבל בכל פעם ההשפעה של המחשבה הטורדנית היתה חלשה יותר.  החתולים בסדר, בעלי ובני בסדר, ואני בסדר. ההפרעה הכפייתית לא בסדר.  נלחמתי בדח,ף לחזור הביתה ולבדוק את החתולים.   איך?

ראיתי בזאת הזדמנות  להשתמש ב"חשיפה".  חשפתי את עצמי למחשבה הטורדנית. אז השתמשתי ב"מניעת תגובה".  לא נתתי לעצמי לחזור ולבדוק.  בתוך כמה דקות המחשבה הטורדנית נחלשה.  הכרתי בכך שזו ההפרעה הכפייתי שלי.  ידעתי מנסיוני, שאם אוותר הפעם, אהיה מוטרדת ממחשבה טורדנית אחרת מחר.  ובפעם הבא הדחף לבדוק יהיה אפילו חזק יותר.  הוויתור ידרדר אותי למקום של מחשבות טורדניות ובדיקות קבועות.

מיקדתי את עצמי מחדש.  הלכתי לבית הכנסת לתפילה של הבוקר.  התמקדתי במה שעשיתי והתפללתי.  אני יודעת שזה לא לאחד העקרונות של טיפול התנהגותי, אבל זה עוזר לי.  העברתי את השליטה לאלוהים.  זה היה כשהבנתי שאני יותר מודאגת בקשר לבעלי ולבני מאשר בקשר לחתולים.  אז העברתי לאלוהים את השליטה על כולם.

מילה אזהרה! התפילה יכולה להפוך להתנהגות כפייתית או לטקס.  אני נתתי לאלוהים את האחריות והשארתי את זה שם.

סיפורו של ג'ף

שמי ג'ף ואני בן 13.  אנשים אומרים שאני ילד חכם אבל אני לא יודע.  נראה שאני פשוט לא יכול להסתדר עם הכנת השיעורים לבית הספר.  אני מתכוון, זה לא שאני עצלן אבל זה באמרת קשה, במיוחד כשבראש שלי עולים כל מיני דברים משוגעים.  למשל, שאי צריך לספר כמה נשימות נשמתי, או כמה צעדים עשיתי לאחרונה.  ואז אני צריך לעצור את הנשימה בכל פעם שאני עובר ליד פתח אוורור בכיתה שלי בגלל שיוצאים ממנו חיידקים.  וידית של דלתות וברזי מים – אני צריך להיזהר מחיידקים עליהם גם.  בכל פעם שאני נוגע בידית בכיתה, הלב שלי מתחיל לדפוק ואני מתחיל לרעוד כולי, אני מפחד שאחלה מהחיידקים.  אז אני צריך לשטוף את הידיים 7 פעמים – 7 זה מספר הקסם שלי.  אז אי אומר למורים שאני צריך ללכת לשירותים ואז אני עושה את שטיפות הידיים שלי.  בינתיים הם עוד לא תפסו מה אני באמת עושה.  אני מרגיש יותר טוב לזמן קצר אחרי ששטפתי את הידיים, אבל אז אני מתחיל לדאוג בקשר לכל שאר הדברים שבסביבה שיכולים להיות מלאים בחיידקים.  מי יודע, אני אפילו יכול להידבק באיידס.  אני לא מבין מה קורה.  לא נראה שאף אחד אחר מודאג מהעניין.  אני בטח האדם היחידי בעולם שמרגיש ככה.  אני לא רוצה לחשוב או לעשות את הדברים האלה, אני יודעת שהם לא הגיוניים בכלל.  אבל אני פשוט לא יכול לעצור את זה.  לא פלא שאני לא מצליח להכין את כל השיעורים לבית הספר.