אנשים רבים הסובלים מהפרעה טורדנית כפייתית סובלים גם עקב דיכאון או חוסר אנרגיה, מאבדים ענין בחיים, מתקשים להתרכז ולישון ובמקרים הקשים עלולים לפתח גם מחשבות אובדניות.  פעמים רבות מתפתח הדיכאון בשלב מתקדם של ההפרעה הטורדנית הכפייתית, לעתים דווקא כשבעקבות טיפול חלה הטבה בסימפטומים.  לא תמיד ברור האם הדיכאון מתפתח בתגובה לקושי שבחיים עם ההפרעה הטורדנית הכפייתית או שהוא מחלה נפרדת.

אצל קבוצה אחרת של אנשים הסובלים מההפרעה הטורדנית-כפייתית מתפתחת חרדה.  לעתים קרובות החרדה הרבה הכרוכה במחשבות הטורדניות גורמת להתפתחות של המנעות פובית (פוביה: פחד מתמשך לא הגיוני מחפץ, פעילות או מצב מסוים).  למשל: אדם הסובל ממחשבות טורדניות הקשורות בלכלוך נמנע מלהשתמש בשירותים ציבוריים ולכן מגביל את יציאותיו מהבית.

שכיחות ומהלך

במשך שנים רבות נחשבה הפרעה זו לנדירה יחסית.  הדבר נבע מהנטיה האופיינית ש הסובלים מההפרעה ש לא לבקש עזרה, אלא דווקא לנסות ולהסתיר את הבעיה מהסביבה, זאת בגלל מודעותם לחוסר ההגיון שבמחשבות ובהתנהגויות הכפייתיות.  ואולם, מחקרים מקיפים שנערכו לאחרונה מצביעים על כך כי שיעור הסובלים מההפרעה, כולל אלה הסובלים מצורות/דרגות קלות שלה, גבוה למדי ומגיע ל-2-3% מהאוכלוסיה. 

ההפרעה שכיחה במידה שווה אצל גברים ונשים.  היא מתחילה בדרך כלל בגיל ההתבגרות או בבגרות המוקדמת, אך לעתים כבר בילדות.  יש מחקרים המראים כי אצל כשליש (15% מתחת לגיל 10) מהמבוגרים הסובלים מההפרעה, הופיע הסימנים הראשונים כבר בילדות.  ברוב המקרים מופיעה ההפרעה באופן הדרגתי אך יש גם התפרצויות פתאומיות חזקות.  בחלק מהמקרים ההפרעה מופיעה בעקבות אירוע קשה בחיי האדם, או בתגובה למצב לחץ סביבתי קשה.  משהופיעה ההפרעה, היא מתפתחת בדרך כלל במהלך כרוני, עם עליות וירידות בעוצמת הסימפטומים, לאורך השנים.  רק במקרים נדירים ההפרעה נעלמת לאחר התפרצות אחת.  ההחרפות בסימפטומים קשורות בדרך כלל במצב לחץ.

גורמי המחלה

הגורמים המדויקים להתפתחות  הפרעה טורדנית כפייתית עדיין אינם ידועים.  עם זאת, סבורים החוקרים כי, אחד הגורמים קשור בחוסר איזון במערכת הביוכימית במוח.  יש עדויות לכך כי אזורים במוח הקשורים בלמידה שלהתנהגויות חוזרות – process and procedural learning  ודפוסי התנהגות של התקרבות-המנעות (approach-avoidance), קשורים בהפרעה.  באזורים אלה פעיל החומר סרוטונין ואכן, תרופות המשפיעות על הרמה בדם של הסרוטונין משפיעות על הסימפטומים של ההפרעה הכפייתית.  הנטיה להפרעות באיזון ברמות הסרוטונין יכולה להיות גנטית.  עם זאת ידוע כי התפרצות ההפרעה או החרפה זמנית שלה מושעות מגורמים סביבתיים ופסיכולוגיים כמו מצבי לחץ שונים  (שליליים וחיוביים כאחד).  כלומר, נראה כי שילוב של נטיה גנטית מחד ומצבי חיים מעוררי לחץ רב מאידך הוא שמביא להתבטאות של הפרעה זו.

הסבר מסוג אחר, ואולי הסבר משלים, מספקת תיאורית הלמידה, במודל הדו-שלבי של מאורר (Mowrer).  על פי מודל זה, בשלב האשון, חפץ או מחשבה ניטרליים (כמו: האסלה בשירותים, המחשבה שמישהו עלול להפגע), הופכים להיות מעוררי חרדה בעקבות הקישור שלהם לגירוי אחר המעורר חרדה מטיבו (כמו צפירת מכונית משטרה).  בשלב השני, התנהגות של המנעות מקבלת חיזוק בגלל הפחתת החרדה שהיא מביאה, וכך מתבססת בהדרגה.

מודל התנהגותי זה נותן הסבר לאספקטים מסוימים של ההפרעה הטורדנית.  כפייתיותך משאיר לא מעט שאלות פתוחות (כמו: כיצד זה שאנשים רבים הסובלים מההפרעה אינם זוכרים את התנסות הלמידה של קישור הגירוי הנייטרלי לגירוי מעורר חרדה).

בהקשר, החיפוש אחר הגורמים להפרעה הטורדנית, חשוב להדגיש כי, בכל מקרה, ההפרעה אינה מתפתחת ב"אשמת" האדם הסובל וכן כי, אין עדויות לכך שהיא מופיעה בעקבות דפוסי הורות מסוימים.

ולמרות שהידע על הגורמים להפרעה עדיין אינו שלם, הושגה בשנים האחרונות, התקדמות משמעותית בשיטות הטיפול היכולות להקל על הסובלים ממנה.

מתי לפנות לטיפול?

על פני השטח, דפוסי התנהגות כפייתיים יכולים להיראות דומים מאד לסימפטומים של הפרעה טורדנית כפייתית.  עם זאת, ההבדלים ביניהם גדולים ומשמעותיים וחשוב להבין בין המצבים.  התנהגויות כפייתיות שיחות ביותר:  מחקרים מראים, למשל, כי מרבית בני האדם מקיימים טקס אחד או שניים.  כמו כן, לאחוז לא מבוטל מהאנשים דפוסי התנהגות/קווי אישיות כפייתייים:  אלו אותם האנשים הפועלים מתוך צורך בשליטה (בעצמם ובסיבה), קפדניים מאד ועשויים להציב לעצמם סטנדרטים גבוהים לביצוע.

פעמים רבות הם נתפסים כמרוחקים רגשית וחסרי גמישות, אך מאידך, גם כיציבים, שקולים ומהימנים.  בשני המקרים, אין מדובר בהפרעה כפייתית, וקל למדי להבחין בין המצבים.  הטקסים של האנשים אינם טעונים באותה עצמה של חרדה המלווה את הטקסים של בעלי ההפרעה הכפייתית.  אלו האחרונים אינם יכולים להרגיע את עצמם בשום דרך אחרת אלא באמצעות ביצוע הטקס.

הביצוע החוזר של הטקסים נחווה על ידם כבלתי רצוי, והוא אכן גם פוגע בתפקודם היומיומי בחברה ובעבודה.  באופן דומה, ההקפדה היתירה של בעל האישיות הכפייתית אינה מחבלת בתפקודו אלא להיפך, היא מאפשרת לו להגיע להשגים ומסבה לו סיפוק (עקרת בית המקפידה להבריק את ביתה, תלמיד חכם המקפיד בתלמודו ובתפילתו).  דאגת היתר וההתנהגויות הכפייתיות המתלוות לה של הסובלים מההפרעה הטורדנית-כפייתית גוזלים מהם זמן ואנרגיה רבים ופוגעים בביצוע תפקידיהם השונים עד כדי שיתוק החיים.

נוכל, אם כן, לסכם ולומר כי סימפטומים כפייתית דורשים טיפול רק אם הם מהווים מקור מצוקה לאדם, מפריעים לקשריו עם אנשים אחרים ופוגעים בתפקודו היומיומי.